שאלה:
שרה סיימה את לימודיה בבית הספר, כאשר חיכתה להסעה היא מצאה על הרצפה רמקול נייד זרוק ולקחה אותו על מנת להשיב אותו לבעליו. שרה עלתה על ההסעה לביתה ושכחה בהסעה את הרמקול. לאחר כמה ימים התקשר אליה אדם בשם אליהו שאמר שמצא את הרמקול ולאחר מכן טען שהוא אבד ממנו. לאחר כמה ימים נמצא המאבד של הרמקול הנייד וכעת שרה שואלת האם עליה לשלם לבעל הרמקול את ערכו?
תשובה:
כאשר שרה הרימה את הרמקול על מנת להחזירו היא בעצם נעשתה שומרת על הרמקול, וכאשר שכחה אותו וכעת הוא אבד, היא פסקה מלהיות שומרת. ואם כן יש לדון איזה סוג שומרת היא, וכן יש לדון האם שכחה היא פשיעה או אבידה?
הגמרא במסכת בבא קמא [דף נו עמוד ב] דנה באיזה רמה של שמירה מתחייב שומר אבידה:
"איתמר: שומר אבידה – רבה אמר: כשומר חנם דמי, רב יוסף אמר: כשומר שכר דמי. רבה אמר כשומר חנם דמי, מאי הנאה קא מטי ליה; רב יוסף אמר כשומר שכר דמי, בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כשומר. איכא דמפרשי הכי: רב יוסף אמר כשומר שכר דמי, כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה, הלכך כשומר שכר דמי".
רבה אומר שהוא כשומר חינם כיון שאין לו הנאה מן השמירה, ורב יוסף סבר שהוא כשומר שכר: או בגלל שכיון שבשעה שעסוק באבידה פטור מלתת צדקה לעני שמזדמן או שכיון שהתורה שעבדה אותו בעל כרחו הוא נעשה שומר שכר[1].
הרמב"ם (גזלה ואבדה י"ג, י) פוסק כרב יוסף וכטעם הראשון:
"כל זמן שהאבדה אצלו אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה, ואם נאנסה פטור, ששומר אבדה כשומר שכר הוא, מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה".
כדעת הרמב"ם פסקו גם הרי"ף ר"ח ובה"ג. לעומת זאת התוספות בבא מציעא דף כט. מאריך לדון בראיות ומכריע כרבה, וכן הטור בהבנת אביו הרא"ש פסק כדעת רבה. [הבית יוסף טוען שאין הכרעה ברא"ש כמו מי לפסוק[2], אבל בכל מקרה סובר שהלכה כרב יוסף כי הרוב פסקו כמותו].
השו"ע (חו"מ רס"ז, ט"ז) פסק כדעת הרמב"ם, ואילו הרמ"א פסק כדעת הטור :
"כל זמן שהאבידה אצלו, אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה כדין שומר שכר. הגה: ויש אומרים דשומר אבידה אינו אלא שומר חנם" (טור בשם ר"י והרא"ש).
הש"ך (ס"ק י"ד) פוסק שלמעשה זה ספיקא דדינא ולכן אין להוציא מן השומר אבל אם תפס בעל האבידה מן השומר אין להוציא ממנו ולא כמהרש"ל שהכריע לגמרי כמו רבה:
"כלומר כמו דנקטינן התם דהוי ספיקא דדינא הוא הדין כאן, וכן כתב הסמ"ע. ואם כן השומר אבידה פטור ואם תפס בעל האבדה לא מפקינן מיניה. ומהרש"ל פ' הכונס סי' ט' הכניס ראשו בין ההרים הגדולים להכריע דהוי שומר חינם לגמרי".
וכן העתיקו את הש"ך למעשה הנתיבות (חידושים ס"ק ט) וערוך השולחן (סעיף י"ז).
- אם כן נמצאנו למדים שלדעת השו"ע שרה היא שומרת שכר וממילא חייבת כאשר נאבד ממנה הרמקול, ואילו לדעת הרמ"א וכן לדעת האחרונים הנ"ל שכתבו שזהו ספיקא דדינא, שרה תהיה פטורה, כיון שמוגדרת כשומרת חינם שפטורה מאבידה.
אלא שעדיין יש לדון שמא שכחה מוגדרת כאונס, ואם כן גם לדעת השו"ע תהיה פטורה, או שמא נאמר להיפך שֶמה ששכחה את הרמקול באוטובוס מוגדר כפשיעה, וממילא גם לפי הרמ"א תהיה חייבת[3].
השו"ע (חו"מ רצ"א, ז) פוסק על פי הגמרא בבא מציעא דף לה. שכל חוסר ידיעה של השומר היכן החפץ היא פשיעה:
"המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות, ואמר: תן לי פקדוני, ואמר לו השומר: איני יודע אנה הנחתי פקדון זה, או באיזה מקום קברתי הכספים המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך, הרי זה פושע וחייב לשלם מיד" (מהר"ם פ' המפקיד).
ואפשר ללמוד מכאן שכאשר נאבד החפץ לשומר מחמת זה ששכח אותו, נחשב לפשיעה.
והנה מצאנו מחלוקת גדולה באחרונים בנידון זה. שבשו"ת שער אפרים סימן כ"ח מסיק להלכה על פי הגמרא הנ"ל שכל שכחה היא פשיעה, ואילו בשו"ת שבות יעקב סימן ח"ב סימן קמ"ח השיג על דבריו וטען שתי טענות כנגדו: ראשית, שֶמה שהביא מהגמרא, זה כאשר הפקידו בידו ולכן היה צריך להיזהר מאוד, וזה ששכח היכן הניחם זו פשיעה. אבל בשאר מקרים, לא ייחשב פשיעה. טענה שניה שבדורות קודמים היו יותר במעלה, מה שאין כן בדורות שלנו, שכחה לא נחשבת פשיעה, אלא אם כן נגרמה מחמת עצלות.
ובספר מקור ברוך סימן נב טען ששכחה היא אונס גם בשומרים, ובספר משכנות הרועים אות ש סימן קמ"ח דחה דבריו והוכיח שנחשב כפשיעה, וכן הביא מהמשפט צדק סימן לג. ועיין עוד בהערה דעות נוספות[4].
אחרי שכתבתי את כל הנ"ל העיר הרב אבי גאופטמן שליט"א, שעדיין מתעוררת השאלה האם במקרה שלנו כאשר שרה שכחה את החפץ ואליהו מצא אותו אלא שטוען שאיבד אותו, האם אליהו יהיה חייב לשלם לבעל הרמקול המקורי ושרה תהיה פטורה מכיוון שאדם אחר מצא את החפץ, וכמו שהדין בשומר שמסר לשומר, או שנאמר ששרה נושאת בחובת התשלום כיון שפשעה בשמירה על החפץ ואליהו יהיה חייב לשלם לשרה?
ומצאתי ברוך השם בשו"ע הרב הלכות מציאה ופקדון סעיף ל"ב שכותב לגבי שומר שמסר לשומר:
"באבדה בכל ענין רשאי למסרה למי שנאמן אצלו לשמרה, שהרי לא נעשה שומר עליה אלא ממצוות המקום, ובכל המצות שלוחו של אדם כמותו".[5]
ייתכן לומר שגם פה כיון שהחפץ אבד משרה ונמצא על ידי אליהו, נחשב כאילו מסרה לו את המצווה והוא כעת יהיה אחראי על התשלום. וגם לשיטות ששומר שמסר לשומר והשני פשע ואי אפשר להוציא ממנו הראשון צריך לשלם, כאן שרה תהיה פטורה, כיון שבאבדה זהו דין מיוחד שהתורה חייבה את מי שמוצא להשיב. וצ"ע.
לסיכום: נראה שלרוב הדעות שומר ששכח חייב, ולכן אם באה לשאול צריך לומר שראוי לה לשלם כיון שיש שיטות שגם לדעת הרמ"א היא צריכה לשלם. ואם לא רוצה לשלם אי אפשר להוציא ממנה את הכסף בדין, כיון שיכולה לומר קים לי כדעה שזה אונס ופטורה גם למחבר. אולם מכיון שבמקרה שלנו אדם אחר מצא האבידה, יש מקום לומר שהוא נכנס תחתיה בחיוב השמירה ולכן פטורה מלשלם.
[1] שעורי ר' דוד מסכת בבא קמא דף נו עמוד ב
נראה לבאר, דיסוד שמירה הוי ש"ש דזהו השמירה כמה שאפשר לשמור, דאילו שומר חינם התורה מיעטה בשמירתו, ולכן כשהתורה עשאו למוצא אבידה שיהיה חייב לשמור היינו שמירה דש"ש.
ועוד יש לבאר דהא הטעם דשומר שכר חייב יותר, היינו משום דיש דבר שמשעבדו, דהיינו הכסף, וא"כ ה"ה באבידה דהתורה משעבדת אותו א"כ הוי כמו כסף שמחייב אותו בהשמירה, ולכן בע"כ דהוי כש"ש.
באמרי בינה הלואה סח ביאר שאין מחלוקת בין הלשונות בגמרא והם משלימות אחת את השניה.
ועיין אור שמח (נזקי ממון ד,ד ) עוד נפ"מ בין הטעמים של הגמרא.
[2] זוהי מחלוקת קבועה בין הטור לבית יוסף בהבנת הרא"ש כאשר מביא את שתי השיטות האם התכוון לפסוק כמו השיטה האחרונה או שלא הכריע בנידון.
[3] חומת אנך תהלים פרק פה – לרב חיד"א
אמרו בילקוט תהלים מזמור ל"ב דכביכול הוא מנשי חובינן וסולח וכו' ושם בפי' הילקוט מביא משם רבינו מהר"ם קורדובירו ז"ל דפירוש נשאת עון עמך שכחת עון עמך ובירושלמי סוף פ"ק דפאה רב הונא בשם ר' אבהו הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה הא בשביל ישראל נעשה שכחן וכו' ולכאורה יפלא מה טיבה של שכחה זו ופירשתי בעניותי במ"ש בשער אפרים סי' כ"ח בהגהת בנו ז"ל דשכחה הוי פשיעה והביא ראיה ממ"ש כל לא ידענא פשיעותא והביא עוד ראיות והרב שבות יעקב ז"ל ח"ב סי' קמ"ח דחה ראיותיו ושאני ההיא דכל לא ידענא פשיעה דההיא בפקדון דחייב להזהר הרבה בפקדון ובזמנינו גברה השכחה מאד ע"ש באריכות וכתבו המפרשים דהמצות הם אצלנו בפקדון וסט"א מאסף אסופות כמה שכחות חבילות חבילות בכללי ופרטי שריגי וענפי המצות שעברו עליהם ישראל מחמת שכחה וסובר דשכחה הוי פשיעה כדעת הרב מהר"ר ליב בן הרב שער אפרים ובפרט דחושב דהמצות הם כפקדון ממש. והקב"ה להראות כי כל טרחו לריק מראה עצמו כשוכח וכבר ידע המקטרג כי אין שכחה לפני כסא כבודו ח"ו אך מחוי במחוג דהשכחה מצויה ושכחה הוי אונס כמ"ש מהר"ם מינץ סימן ק' ונעלמה תשובתו מהרב שבות יעקב בתשובה הנז' כאשר יראה הרואה וגם הרב מהרש"ך ח"ב סי' ר' והרב מקור ברוך סי' נ"ב סברי דשכחה הוי אונס ואין המצות כפקדון וא"כ הבל הביא המקטרג מכמה שכחות אינהו ואביזרייהו. וז"ש נשאת לשון שכחת עון עמך כסית כל חטאתם סלה ובדרושים הארכתי בעניותי בס"ד:
[4] שו"ת רב פעלים חלק ד – חושן משפט סימן ג
אין זה מגיע לנידון השאלה דהכא לכ"ע לא הוי מזיק בידים כי שגג מחמת שכחה שחשב שלוי רוצה הסחורה בעיר עמארה ולא זכר שכתב שרוצה אותה בעיר בצרה דאיך יתכן שהוא יודע שכתב לוי שישלחו לעיר בצרה והוא כותב לעיר עמארה שמזיק לעצמו ולשותפו ואין לזה דין מזיק בידים כהך דמוכר באשראי דיודע הוא יש /שיש/ על אשראי אחריות וחבירו אינו רוצה בכך והנה נודע כי בדין השוכח יש מחלוקת גדולה איכא רבים דס"ל שכחה חשיב אונס ואיכא דס"ל שכחה חשיב פשיעה ועי' מקור ברוך סי' ב"ן בהניח הפקדון בארגז סוגרת ומסוגרת ופתח אח"ך הארגז ושכח לסוגרה וכשנזכר שהניחה פתוחה בא ומצא שחסר הפקדון וכו' שפסק דשכחה הוי אונס ולאו פשיעה ועי' זכ"ל ח"ג ערך פשיעה דכתב שזהו מחלוקת ועי' כנה"ג סי' רצ"א דשכחה הוי אונס ועי' משכנות הרועים אות ש' ובית יעקב סי' ע"ד וברכ"י א"ח סי' שי"ב ע"ש.
שו"ת דברי משה חושן משפט סימן קנג
מסקנא דמלתא בשומר, דעת מרן ז"ל דמקרי פשיעה, דלא כהרב מקור ברוך ז"ל ומה שחלק הרב מהר"ם מינץ בין שומר לשאינו שומר, לכאורה לא מצינו חולק עליו בזה, ונקטינן כוותיה.
[5] ראיתי בתשובה של הרב דב ליאור[כתב עת שערי צדק עמוד 98] שמפנה לחזון יחזקאל ב"מ פ"ב הלכה ט שכותב שלא כדברי השו"ע הרב אלא כותב ששומר אבידה מתחייב באופן אישי ואם מסרה לאחר נחשב פשיעה וממילא שרה תיהי חייבת לפי דבריו, וכותב שם הרב ליאור שהשומר אבידה יכול לטעון קים לי כשו"ע הרב.
