בס"ד
שאלה:
לפני מספר שנים, פורסם בשם הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל[1], שמי שנישא לפני למעלה מארבעים שנה, וסכום ההתחייבות שלו בכתובה נכתב בלירות או בשקל ישן, צריך לכתוב כתובה חדשה.
האם אוכל לקבל מעט הסבר לדבר, וכן להבין מדוע פוסקים ודיינים אחרים לא הצטרפו לקריאה זו?
תשובה:
בכתובות נ"ד:, בסוף המשנה הראשונה של פרק חמישי, נאמר:
"רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממָנֶה, הרי זו בעילת זנות".
ומכאן אמרו בבבא קמא פ"ט. בגמרא: "הא מני? רבי מאיר היא, דאמר: אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. וטעמא מאי? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה".
ביאור הדברים: חכמינו למדו אותנו, שכל אדם שנושא אשה, מתחייב לה שאם הוא ימות או יגרשנה, ישלם לה סכום מסוים של כסף. סכום זה נקרא 'כתובה'.
במקרה והאשה היתה בתולה, סכום כתובתה חייב להיות לפחות מאתיים מטבעות כסף בשם זוז, שהם שתי מטבעות כסף שנקראות מָנֶה, והיא נקראת 'כתובת בתולה', ואם הכלה היתה אלמנה או גרושה כתובתה מָנֶה אחד, דהיינו מאה זוז, והיא נקראת 'כתובת אלמנה'. סכומים אלו נראים 'עיקר הכתובה', ועליהם נהוג שהחתן מוסיף ומתחייב לסכום נוסף, והוא נקרא 'תוספת כתובה'.
חוב זה של עיקר הכתובה קיים על הבעל בין אם כתב כתובה לאשתו, ובין אם לא כתב. לאלמנה מכח תקנת חכמים: 'תנאי בית דין'. ולבתולה, יש אומרים שחיובו מהתורה, ויש אומרים שגם לבתולה חיובו מכח 'תנאי בית דין'.
בזמן חז"ל, היה אדם רשאי לגרש את אשתו בעל כרחה, ועל כן בא רבי מאיר וגזר גזירה, שלמרות שכאמור הבעל חייב בכל אופן בתשלום הכתובה לאשתו, שיהיה הבעל חייב לכתוב שטר כתובה לאשתו, בכדי שהאשה תחזיק בשטר ותהיה רגועה, שהיא איננה קלה בעיניו להוציאה. כחלק מהגזירה, קבע רבי מאיר שבמקרה והבעל לא כתב כתובה לאשתו, או שכתב לה פחות ממָנֶה או מאתיים, אסור לו לשהות עם אשתו אפילו לזמן קצר. וכך נפסק להלכה בשו"ע אבן העזר (ס"ו, ג):
"אם כתב לה כתובה ונאבדה… צריך לכתוב לה אחרת בעיקר הכתובה, שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה".
לפני כאלף שנים נקבעה בקרב האשכנזים תקנתו של רבינו גרשום מאור הגולה, שלא יגרש את אדם את אשתו בעל כרחה. לאור תקנה זו, היה מקום לדון אם עדיין יש צורך בגזרתו של רבי מאיר. הרמ"א התייחס להערה זו וכתב לאחר דברי השולחן ערוך הנ"ל:
"בזמן הזה, במדינות אלו, שאין מגרשין בעל כרחה של אשה, משום חרם רבינו גרשום… היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה, אבל אין המנהג כן ואין לשנות".
הרי שגזירתו של רבי מאיר, שאסור לאדם לשהות עם אשתו כאשר אין בידה שטר כתובה שמבטיח לה לפחות מָנֶה לאלמנה או גרושה, או מאתיים לבתולה, נותרה בתוקפה בכל קהילות ישראל.
ועתה נעבור לעניין השאלה. כיון שהיום הלירה והשקל הישן אינם ברי החלפה, הרי שאין להם כל ערך. ונמצא שהסכום שכתוב בכתובה הינו חסר כל ערך.
וכאן יש לשים לב, שישנן שני אופנים כיצד לנסח את סך החיוב של החתן. ישנן כתובות שכתוב בהן: "ויהיבנא ליכי מהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזו לייכי [ואני נותן לך מוהר בתולייך מאתיים זוז שראויים לך]… והוסיף לה איהו מדיליה [והוסיף לה החתן משלו מעבר למאתיים זוז] עד שעלה סך הכל 100,000 לירות ישראליות, בר [חוץ] ממאתן זוזי דחזי לה". והיינו שלפי נוסח זה, החתן התחייב ב100,000 לירות וגם במאתיים זוז. כיון שכבר בזמן התחייבות החתן, המטבע 'זוז' לא היה בתוקף, אנו מפרשים את ההתחייבות לערכם של מאתיים זוז כסף צרוף. ונמצא שגם אם נאמר שהתחייבות החתן ל100,000 הלירות איבדה את משמעותה, עדיין שטר הכתובה מעיד על החיוב החתן בסך עיקר הכתובה, ואין עליו איסור לשהות עם אשתו מכח גזירתו של רבי מאיר.
אך ישנן כתובות בהן לא נכתב 'בר ממאתן זוזי דחזי לייכי', ובכתובות אלו הסך 100,000 לירות ישראליות, כולל גם את עיקר הכתובה, ונמצא שכאשר איבדו הלירות את ערכן, נוצר מצב שבו האשה אינה מחזיקה בידה שטר כתובה המעיד על חיוב של מנה או מאתיים, וחלה גזירתו של רבי מאיר שלא ישהה עמה הבעל אפילו שעה אחת.
ואין לומר שכיון שסוף סוף כשיגיע שטר הכתובה לבית הדין, יחייבו הדיינים את הבעל בעיקר הכתובה, מכח תנאי בית דין, הרי ששטר הכתובה כן מעיד על חיוב בעיקר הכתובה, שהרי כנגד זה אמר רבי מאיר שכל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממָנֶה הרי זו בעילת זנות, והיינו שאף שלמעשה בית הדין שבפניו יצא שטר הכתובה יחייב מנה או מאתיים מכח תנאי בית דין, כיון שאין ביד האשה שטר שמעיד על כך, הרי שחלה גזירתו של רבי מאיר.
מאידך, דעת הגאון הרב יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל, בספרו משנת יעקב [נשים א אישות י,י], שכיון שנכתב בכתובה בפירוש מאתיים זוז, מה שנכתב אחר כך שעלו כל סכומי החיובים ל100,000 לירות, אינו מגרע זאת.
אמנם, כאמור פוסקים ודיינים רבים לא חששו כלל לקריאה זו[2]. וטעמם הוא, שלפי דעתם, כאשר אשה מוציאה בבית דין שטר כתובה שנכתב בלירות ובשקלים, אין הדיינים מתייחסים אליו כחסר משמעות, אלא מחשבים מהו הסכם בשקלים חדשים היום, שמקביל לסכום שנכתב בזמנו בלירות. לחישוב זה, ישנן שיטת שונות: יש המצמידים לשער הדולר, ויש המצמידים למדד יוקר המחיה, ויש המחשבים את שניהם והולכים אחר הנמוך, ויש שאחר שבודקים את שתי ההצמדות הללו, קובעים סכום על דרך פשרה לאור מכלול השיקולים בתיק. ונמצא שלדעת כל אותם פוסקים ודיינים, שטר הכתובה עדיין מעיד על חיוב הבעל בעיקר הכתובה ואף יותר מכך, ולא שייכת בזה גזירתו של רבי מאיר.
למעשה:
המצב היום הוא שאין במחלוקות אלו [האם כתיבת הסיכום מגרעת את כתיבת המאתיים זוז או לא, והאם לכתובה בלירות אין ערך, או שהיא מחושבת על פי הצמדה], פסיקה ברורה, ואשה שמגיעה לבית הדין עם כתובה בלירות או בשקלים ישנים, אינה יכולה לדעת מראש כיצד ינהגו הדיינים בכתובתה. ולכן נראה שכל עוד לא נקבעה הלכה ברורה, נכון לחשוש לקריאתו של הגאון הרב זלמן נחמיה זצ"ל, ולהחליף את הכתובות. אך נראה שאי אפשר לומר שיש בכך חובה, כיון שכנראה הדעה הרווחת יותר בין הדיינים היא דעת המצמידים[3], וכן קיימת סברתו של הגרי"נ רוזנטל, שהכתובה כן מעידה על חיוב עיקר הכתובה.
כאשר מחליפים את הכתובה, יש להשתמש ב'נוסח כתובה דאירכסה' {= כתובה שאבדה}, שזהו נוסח כתובה המיועד למי שכתב לאשתו כתובה כשרה, אלא שהכתובה אבדה, ונצרך לכתוב אחרת. וכן כאן כאשר הלירה והשקל הישן אבדו את ערכם, הרי שלדעת חלק מהפוסקים והדיינים הכתובה איבדה את ערכה, והרי היא כאבודה.
[1] ראה גם בקובץ אבני משפט (יד ברודמן) ה עמ' 40.
[2] ראה במאמרו של הרב אליהו בר שלום שליט"א אורייתא י"ח החל מעמ' רע"ו. ובמה שנחלקו הדיינים הרבנים הגאונים הרב זמיר והרב שלמה שפירא שליט"א בפד"ר מקוון קפ"ה {נמצא בפרויקט השו"ת}.
[3] אלו דברים שקשה לקבוע, במיוחד כיון שבדרך כלל התשלומים נעשים על פי הסכמים וצוואות, ולא על פי הסכום הכתוב בכתובה.
