בס"ד
שאלה:
אני רגיל לקנות אתרוג ולולב מהודרים, ובמשך שנים מספר הייתי קונה אותם אצל סוחר קבוע, שהיה מוכר על יד בית הכנסת שבו אני מתפלל. השנה לא ראיתי את הדוכן שלו ליד בית הכנסת. שלחתי לו מסרון האם הוא מוכר גם השנה, והוא השיב 'כן'. שלחתי לו שלא מצאתי את הדוכן שלו, והוא השיב שהשנה הוא מוכר רק בכמויות גדולות, אבל הוא ישמור לי לולב ואתרוג מצוינים, במקום שרחוק מהבית שלי. האם אני חייב לקנות דווקא אצלו?
תשובה:
במסכת בבא מציעא מ"ט. נאמר: "דברים – רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה".
כלומר שאדם שהבטיח לחבירו שיעשה עמו עסקה מסוימת, ולא צירף להבטחה זו מעשה שיצור מחויבות, הרי שמבחינה משפטית הוא רשאי לחזור בו. השאלה היא, אם מבחינה הלכתית – מותר לו לחזור בו. דעת רב שמותר, ודעת רבי יוחנן שאסור.
במקרה שלנו, השואל לא הבטיח למוכר דבר, להיפך – המוכר הבטיח לו, ואם כן ודאי שהשואל יכול לקנות אצל מישהו אחר.
אלא שיש לדון, האם העובדה שהשואל רגיל לקנות אצל המוכר, נחשב להבטחה שהוא ימשיך לקנות אצלו. והנה, סברא זו נאמרה בביאור הדין של מכירי כהונה ולוויה.
במשנה בגיטין ל. נאמר, שאדם יכול במקום לתת לכוהנים והלוויים את התרומות והמעשרות, להלוות להם כסף בתחילת השנה, ובמשך השנה לעכב אצלו את התרומות והמעשרות לאחר שהפריש אותם, ובכך לפרוע את חובם. הגמרא במקום תמהה על דין זה, שהרי אם התרומות והמעשרות לא הגיעו לידי הכהן או הלוי, לא התקיימה מצוות נתינה! ותירצה הגמרא שהמשנה מדברת במכירי כהונה ולוויה, כלומר שאותו אדם רגיל תמיד לתת את התרומות והמעשרות לאותו כהן ולאותו לוי.
אלא שתשובת הגמרא צריכה הסבר: מה בכך שאותו אדם רגיל תמיד לתת לאותו כהן ואותו לוי, סוף סוף לא התקיימה מצוות נתינה!
ופירשו התוס' בב"ב קכ"ג: ד"ה הכא: "והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת, ואסור לחזור בו אפילו בדברים בעלמא. ואף על פי שאם רצה יכול לחזור בו, מכל מקום כל כמה דלא הדר הווי מוחזק".
תוס' מבארים, שכיון שאותו אדם רגיל לתת לכהן ולוי קבועים, הרי זה כאילו שהבטיח להם שיתן להם. ואדם שהבטיח לחבירו מתנה מועטת, אמנם רשאי מבחינה משפטית לחזור בו, אך הלכתית אסור לעשות כך, ודין זה מבואר אף הוא בב"מ שם. וכיון אסור למפריש התרומות ומעשרות לחזור בו מהרגלו לתת לאותו כהן ולאותו לוי, הרי שהכהן והלוי ההם נחשבים מוחזקים בתרומה והמעשר, והתקיימה מצוות נתינה.
הרי שמדברי תוס' עולה חידוש גדול הנוגע לנידון שלנו: שאדם שרגיל לתת למישהו מתנה מועטת, אף שמעולם לא הבטיח לו כלום, נחשב כאילו הבטיח לו. ואם כן, יש לעיין האם השואל, כיון שהוא רגיל לקנות אצל אותו סוחר, נחשב כאילו הבטיח לו.
והנה, כאמור הדין של תוס' שייך רק במתנה מועטת, וכאן מדובר בקנייה ולא במתנה בכלל, ובקנייה לא שמענו שאם אני רגיל לקנות אצל מישהו נהיית לי מחויבות אליו. אמנם יש מקום לדון במי שרגיל לקנות מעני מסוים על מנת לפרנסו בדרך כבוד אם רשאי להפסיק מכך, אך בכל אופן אין זה המדובר בנידון שלנו.
למעשה:
אדם רגיל לקנות אצל סוחר מסוים, לא נהיה מחויב אליו, וכל עוד לא נאמר לו שיקנו ממנו, מותר לקנות אצל סוחר אחר.
